טרילוגיית וידאו: אותות

תאריכים: 23.09.2010 — 06.11.2010

משתתפים: טל שושן, גיל יפמן, ג’ון בלדסרי, טריקסי וייס, ז’אן־לוק וילמוט, אירה אדוארדובנה, ג’ורדן וולפסון, עינת עמיר, אימוגן סטידוורת’י, רומי אחיטוב ואורית קרוגלנסקי, אליקס פרלסטין ושחר מרקוס

אוצרוּת: דנה תגר הלר

על אודות התערוכה

אותות מציגה עבודות בהן קיים מתח בין תקשורת חזותית של אמנות פרפורמטיבית בווידיאו לבין השפה שהאמנים הוגים – שפת סימנים ייחודית לכל אמן. התערוכה מבקשת להיות צומת למפגש בין שפות סימנים שונות (אותנטית, מומצאת, איקונית או סימנים כהוראות לפעולה) לבין פירוקן לגוף, קול ומילה.

אחת העבודות שהיו מקור השראה לתערוכה היא עבודתו של ג’ון בלדסרי “אני עושה אמנות” משנת 1971. עבודה זו מסמנת שאלה וגם תשובה למחוותיו והיוותה ביקורת על אמנות הגוף של התקופה. ‘אותות’ מבקשת להרחיב את הדיבור על סימן, איתות ומחווה תוך התייחסות לקוהרנטיות מצד אחד, וחוסר הבנה, מצד שני, של האות העומדת מול עיני הצופה. המבקר בתערוכה חווה קקופוניה של סימנים, אותות, צלילים ומלים. אדם שומע יכל להבין עבודות עם סאונד וטקסט לצד המחווה, אדם קשה-שמיעה לא הבין אך התחבר לעבודות עם שפת סימנים אותנטית. כך, למעשה, חלל התערוכה הופך להיות בו-זמנית זירת תקשורת מובנת או זרה למבקרי התערוכה.

אחד המרכיבים בתערוכה מתייחס לחלל המוזיאון כווילה מוגדלת, בית ענק מודרניסטי ועגול, ומין “אח קטן” לגוגנהיים שבניו יורק, שנבנה כמה שנים לאחריו. הכניסה מהווה מבואה לחלל העליון של התערוכה, המרכז את חדרי הילדים – חלל שבו “הכל מותר”: חדר פנטזיונרי של האמן גיל יפמן, ייצוג של טקסטים פואטיים/ארוטיים בשפת סימנים של האמנים רומי אחיטוב ואורית קרוגלנסקי, כוריאוגרפית סימנים מומצאת לשיר “בדד” של טל שושן, אקט פיתומי (דיבור מהבטן) של אימוגן סטידוורת’י או נאום של צ’פלין מתוך “הדיקטטור הגדול” המסומן על ידי נואם ערוף ראש, בעבודתו של האמן ג’ורדן וולפסון. עוד במתחם העליון של התערוכה: סימני דרך של טריקסי וייס מאירים את תשומת לבו של המבקר לעשייה ולפעולה. בין הטרקלין לחלל העליון, בספירלה של שמונה “חלונות”, עבודת הווידיאו של אירה אדוארדובנה מספרת סיפור המתרחש בנופים שונים. בתוך הנופים הללו האמנית נתונה לסימני דרך המובילים אותה, בסופו של דבר, לשומקום.