טובין

תאריכים: 07.11.2013 – 04.03.2014

משתתפים: ג’ניפר אבסירה, תמר אטון, יפתח איילי, מעיין אליקים, ירון אתר, בויאן וגד זוקין, צבי בן ארץ, עדן בנט, אסף גרובר, הארלד טיס ויוס דה גרוייטר, אנה דה פריז, תמר הירשפלד, ליאור ווטרמן, בי. וורץ, רוני וייס, צחי חכמון, פאהד חלבי, מלכי טסלר, שי יחזקאלי, נועה יפה, עמית לווינגר, טמיר ליכטנברג, הלה טוני נבוק, ערן נווה, שי-לי עוזיאל, שרון פדידה, ראולה פרטפניו, להלי פרילינג, ישי קלטר־שפירא, יהודית קקון, רונית קרת, כריסטופר צ’יאפה, אפרת קדם, מור שליט ולי נבו

אוצרוּת: יהושע סימון, רוני חג׳ג׳

על אודות התערוכה

חפצים אינם דוממים. משמעות המלה העברית חפץ היא רצון. חפצים מדברים כל הזמן: למשל, הם מספרים לנו שהעבודה בעולם בו אנו חיים עברה ברובה מייצור לצריכה; הם אומרים לנו שצורת העבודה הזאת מכוננת מעבר מניכור כחוויה המגדירה את יחסי העבודה (מושג שקשור בייצור תעשייתי), לחוב (הבסיס לתוכנית המימונית בכל חליפין – ממשכנתא ועד לתשלומים בכרטיס אשראי ועד רישיונות על קניין רוחני); חפצים מסבירים לנו שלמרות שנקרא לדברים “חידוש”, “שינוי” או “שידרוג”, יחסינו עם העולם מוקפאים ועומדים במקום – אנחנו נהיים דוממים בעוד החפצים חיים.

העבודות בתערוכה מעלות סדרה של עקרונות המפעילים את יחסינו עם חפצים. תפקידנו בעולם הוא לספוג עודפי ייצור; ניתן לחוש כי החפצים, שהגיעו לעולם כסחורות, מרגישים בבית בעולם, אולי אף יותר מאיתנו. לעומתם, האמנים המשתתפים נודדים בעולמן של הסחורות כמו ציידים-לקטים, ומציגים את ממצאיהם לא כפעולה של ניכוס אלא כמחווה של התרוששות. נותרנו ללא שליטה על חפצים – הם לא נתונים למרותנו. הם מנהלים את חיינו ביניהם. ככאלה כשהם מוצגים, הם הופכים לחומר את החלל-שלילי של החוב. כסחורות, חפצים אוצרים בתוכם את העבודה בשתי צורותיה: ייצור וצריכה. דרך שתי צורות אלה הם הגיעו לכאן; כסחורות, השפה של החפצים החיים מפגישה יחד את אוצר המלים של הניכור עם התחביר של החוב; בתצוגה החפצים מדברים ביניהם את המפגש הזה בלשונם.

מתוך השיחה שלהם מתווסף ערך נוסף לערך השימוש וערך החליפין של הסחורה – ערך סנטימנטלי. זה הערך דרכו ניתן להבין שכל החפצים (לא רק מוצרי אלקטרוניקה) הם מדיומים – הם מתקשרים אלינו כאן את כל האנשים שעשו אותם בכל שלב ובכל מקום אחר; כל מי שהביאו אותם לעולם – יצרנים, צרכנים, משתמשים. כך הסחורה מבטאת את אופייה האמיתי כאמנות. החפצים שבאו לעולם כסחורות מספרים לנו דרך התצוגה שלהם כאמנות, שמבט על העולם תוך ניתוח הכלכלה הפוליטית שלו מביא עמו מסקנות מיסטיות – חפצים אינם דוממים.

צילום: לנה גומון